פסק-דין בתיק דנג"ץ 10007/09

הנשיא א' גרוניס:

1.        עניינו של הליך דיון נוסף זה בפסק הדין בבג"ץ 1678/07 גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה (29.11.2009), שניתן על ידי המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת השופטים א' פרוקצ'יה ו-ח' מלצר (להלן - פסק הדין). במסגרת פסק דין זה נקבע כי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן - החוק או חוק שעות עבודה ומנוחה), אינו חל בעניינם של עובדים בתחום הסיעוד. בהחלטה מיום 29.4.2010 הורתה הנשיאה ד' ביניש על קיום דיון נוסף בפסק דין זה. בהתאם להחלטת הנשיאה, השאלה אשר עומדת לדיון במסגרת הדיון הנוסף הינה שאלת תחולתו של החוק על עובדים המועסקים בתחום הסיעוד.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.        ראשיתה של הפרשה העומדת ביסוד הליך זה בתביעה שהגישה העותרת, עובדת זרה מפיליפינים, נגד מעסיקתה לשעבר, המשיבה 2 (שנפטרה בינתיים), בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו. העותרת הועסקה אצל המשיבה 2 בעבודות סיעוד ומשק בית במשך כשנה. עיקר תפקידה היה השגחה על המשיבה 2, שהייתה מרותקת למיטתה, וזאת במהלך היממה כולה. העותרת התגוררה בביתה של המשיבה 2. במסגרת התביעה דרשה העותרת לקבל תשלום עבור שכר מולן, פדיון חופשה שנתית, הפרשי שכר מינימום, שעות נוספות ודמי הבראה. בית הדין האזורי לעבודה דחה את דרישותיה לקבלת תשלום עבור שעות נוספות ודמי הבראה. לצד זאת, קיבל בית הדין האזורי לעבודה את דרישותיה האחרות של העותרת.

3.        על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בבית הדין הארצי לעבודה נחלקו הדעות באשר לזכאותה של העותרת לקבלת תשלום עבור שעות נוספות. עמדת הרוב (מפי כבוד השופט י' פליטמן, אליו הצטרפו נציג העובדים ש' חבשוש ונציג המעבידים י' בן יהודה) קבעה כי בעניינה של העותרת חלים החריגים הקבועים בסעיף 30(א)(5) ובסעיף 30(א)(6) לחוק, המוציאים מכלל תחולתו עובדים בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי, וכן עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם. לפיכך, קבעה דעת הרוב כי העותרת אינה זכאית לתשלום עבור שעות נוספות. יוער, כי דעת הרוב קבעה במפורש כי בעניינם של עובדי הסיעוד יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו, ואין לקבוע הלכה כללית לגבי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה בעניינם. ההכרעה יוחדה, אם כן, לעניינה של העותרת בלבד. שני שופטי המיעוט סברו, מנגד, כי העותרת זכאית לתשלום בגין שעות נוספות, שכן החריגים האמורים לחוק אינם חלים בעניינם של עובדים סיעודיים. עם זאת, והגם ששניהם הגיעו לבסוף לתוצאה זהה, נחלקו שופטי המיעוט באשר לדרך חישוב מספר השעות הנוספות אשר העותרת תהא זכאית לתשלום בעבורן. כבוד השופט ע' רבינוביץ' סבר כי כל שעות ההשגחה על המשיבה 2 הינן שעות בהן עמדה המשיבה לרשות העבודה, ועל כן מהוות הן שעות עבודה. עם זאת, לבסוף הציע להעמיד את התשלום על ארבע שעות עבודה נוספות ביום. זאת, בהתאם למספר השעות שנתבקש בתביעה, ותוך שהוא מציין כי בהתחשב בנסיבות המקרה, המדובר בכמות שעות סבירה. לעומתו, כבוד הנשיא ס' אדלר סבר כי לגבי שעות העבודה בהן לא עסקה העותרת בהשגחה מלאה על המטופלת (כמו שעות במהלכן השגיחה העותרת על המשיבה 2 במקביל לעיסוק בפעילות פנאי, או שעות בהן השגחתה על העותרת הייתה פחותה) אין מקום לפסוק גמול בגין שעות נוספות לטובתה. תחת זאת, יש להעריך באופן כללי את מספר השעות הנוספות בגינן זכאית העותרת לתשלום, וזאת על פי מתכונת העבודה הכוללת. בענייננו קבע הנשיא אדלר כי יש להעניק לעותרת גמול על בסיס של ארבע שעות עבודה נוספות ביום.

4.        כפי שנראה בהמשך, מחלוקת זו בין שופטי המיעוט אינה מחלוקת יישומית-נקודתית גרידא. מדובר במחלוקת המשקפת בעיה עמוקה ובסיסית הטמונה בניסיון ההתאמה של מתכונת עבודתם של עובדי הסיעוד המתגוררים בבית מעבידם אל המסגרת החוקית הקבועה בחוק שעות עבודה ומנוחה, על הרציונלים העומדים בבסיסה. כפי שיוברר, בעטיה של בעיה זו אף לא ניתן להתוות במסגרת ההליכים השיפוטיים פיתרון מקיף וכולל לסוגיית עבודתם של עובדי הסיעוד המתגוררים בבית המטופל.

פסק הדין בבג"ץ 1678/07

5.        על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. בפסק דין מיום 29.11.2009 קבע בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, ובהסכמת השופטים א' פרוקצ'יה ו-ח' מלצר) כי אין הצדקה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. אולם, בית המשפט העליון לא אימץ את הנמקתו של בית הדין הארצי לעבודה במלואה. פסק הדין הושתת על הנימוק כי תבנית ההעסקה הייחודית בתחום הסיעוד אינה עומדת מלכתחילה בקנה אחד עם תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה - הבטחת איזון ראוי בין השעות אותן מקדיש העובד לעבודתו לבין שעות הפנאי שלו. עוד נפסק, כי כפי שמתבקש מדברים אלה, מתכונת העסקה זו אף אינה מתיישבת עם הוראות מרכזיות בחוק, אשר תכליתן הסדרה בסיסית של אורכו וטיבו של יום העבודה ושבוע העבודה. כאלה הן, למשל, ההוראות הקבועות בסעיפים 5-3 לחוק, אשר מגבילות את מספר השעות במהלך יום ושבוע עבודה בהן המעביד רשאי להעביד את העובד. חובת התשלום המוגבר עבור העסקה בשעות נוספות הינה הוראה הנספחת וטפלה להוראות אלה. למעשה, היא כלי שנועד לסייע באכיפת האיסור המרכזי הקבוע בחוק, הוא האיסור על עבודה למשך שעות ארוכות.

6.        בית המשפט העליון עמד על כך שמתכונת העבודה הנהוגה בתחום הסיעוד חורגת ממגבלת השעות היומית והשבועית הקבועה בחוק שעות עבודה ומנוחה. זאת, מפני שחלק עיקרי מתפקידם של העובדים הסיעודיים הינו השגחה על המטופל במהלך כל שעות היממה. לצורך כך הם מתגוררים בביתו של המטופל, ועומדים לרשותו במשך מרבית שעות היממה. אומנם, חלק משעות אלה, בהן הצורך בהשגחה על המטופל או בטיפול בו הינו פחות, עשוי להיות מוקדש לפנאי; אך מכל מקום, מתכונת עבודה זו אינה תואמת, בבסיסה, את ההנחות עליהן מבוסס חוק שעות עבודה ומנוחה בדבר אופי וטיב העבודה אשר תוסדר באמצעותו. בשל כך קבע בית המשפט העליון בפסק-הדין כי השאלה שנתעוררה במסגרת הליך זה הינה משנית לבעיה העיקרית שמעוררת תבנית ההעסקה האמורה. הכרעה בשאלת השעות הנוספות כשהיא ניצבת לבדה תותיר את עיקר הקושי על כנו. נוכח כך, קביעתו העקרונית של בית המשפט העליון הייתה כי אין להחיל את החוק לשיעורין. מכיוון שמתכונת העבודה בכללה סותרת את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה ואת רוחו, יש לקבוע כי הוא כלל איננו חל בעניינם של עובדים בתחום הסיעוד.

7.        בפסק הדין אף הוסבר באריכות מדוע ההכרעה בשאלה המשנית, היא שאלת התשלום עבור העבודה בשעות הנוספות, תוך הותרת עיקר הקושי על כנו, עלולה להוביל להכרה ב"יציר כלאיים" נורמטיבי, אשר השלכותיו השליליות יפגעו בכל הצדדים המעורבים בדבר - הן אוכלוסיית המועסקים בתחום הטיפול הסיעודי, והן המטופלים הסיעודיים. בית המשפט העליון עמד על כך שחיוב בתשלום מלא בגין עבודה בשעות נוספות טומן בחובו משמעות כלכלית לא מבוטלת, אשר תשפיע באופן ישיר על יכולתם של המטופלים - שאף הם אוכלוסייה מוחלשת, כמו עובדי הסיעוד - להיזקק למטפלים סיעודיים. לצד זאת, תיתכן גם פגיעה באינטרסים של העובדים הסיעודיים עצמם, אשר הינם עובדים זרים ברובם, עם הצמצום שעשוי לחול במספר המעסיקים הפוטנציאליים. משום כך, נאמר בפסק הדין כי בבואו להתוות את הגישה המשפטית לעניין תחולת חוקי המגן, על בית המשפט להתחשב במציאות המורכבת בשוק העבודה. הדברים נדונו באריכות בפסק הדין, ואין צורך לחזור עליהם (ראו פסקאות 28-22 לפסק-הדין).

           יוער, כי בית המשפט העליון לא הכריע באופן חד משמעי בשאלת תחולתם של החריגים המנויים בסעיפים 30(א)(5) ו-30(א)(6) לחוק בעניינם של עובדי הסיעוד, אם כי נטייתו הייתה לקבוע כי סעיפים אלה אינם חלים, כפשוטם, במקרה הנדון.

טענות העותרת בדיון הנוסף

8.        העותרת טוענת כי פסיקתו של בית המשפט העליון אינה מתיישבת עם מעמדה של חקיקת המגן, ואינה משקפת את הדין החל על יחסי העבודה ישראל. לשיטת העותרת, שאלת תחולתם של חוקי העבודה הקוגנטיים אינה קשורה במבחן תוצאתי, במסגרתו נבחנת השפעת תחולתם על העובד, על רקע נורמות השכר המקובלות בארץ מוצאו. יש, לטענתה, לדבוק בסטנדרט הקבוע בחוקי העבודה מבלי להתחשב בהשלכות הכרוכות בכך.

9.        עוד מציינת העותרת כי בהחרגתם של עובדי הסיעוד מתחולת החוק גלומות משמעויות קשות, מעבר לאי-הזכאות לתשלום בעד עבודה בשעות נוספות. כך, עם שלילת תחולתו של החוק, לא תחולנה גם המגבלות הקבועות בו על אורכו של יום העבודה ושבוע העבודה (מגבלות אלה קבועות בסעיפים 5-3 לחוק, שנזכרו לעיל), והמעביד לא יחויב במתן הפסקות במהלך יום העבודה (סעיף 20 לחוק); המעביד אף לא יחויב במתן מנוחה שבועית וימי מנוחה בחגים (סעיף 9 לחוק, וכן סעיף 18א(ב) לפקודת סדרי השלטון והמשפט). בטיעון משלים מטעמה (מיום 9.11.2011) סקרה העותרת מקרים שונים שהובאו בפני בית הדין לעבודה מאז מתן פסק הדין. העותרת הצביעה על כך שנוכח ההלכה שנפסקה בפסק הדין, מעבידים אשר מצאו עצמם בעמדת נתבעים בבית הדין לעבודה החלו לטעון כי לא מוטלות עליהם החובות האמורות. לטענתה, הדברים קשים שבעתיים נוכח העובדה כי עובדי הסיעוד הינם עובדים מוחלשים ביותר, אשר בשל מצוקתם הכלכלית וחוסר התמצאותם בנוהגים המקומיים חשופים ביתר שאת לפגיעה בזכויותיהם. מצבם מחייב, לטענת העותרת, אכיפה נוקשה במיוחד של חוקי המגן.

10.      בנוסף, טוענת העותרת כי בהלכה שהוציא בית המשפט מלפניו טמונה בעיה מוסדית. לעמדתה, משמעותה המעשית של הוצאה גורפת של עובדי הסיעוד מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה הינה "חקיקה שיפוטית" של חריג נוסף לחוק. לכן, העותרת סבורה כי אף משיקולים של שמירה על מערכת היחסים הראויה בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת, דין פסק הדין להתבטל.

           בנוסף לאלה, חוזרת העותרת על הטענה שהועלתה בהליך מושא הדיון הנוסף, לפיה החרגת עובדי הסיעוד מתחולת החוק מהווה הפליה אסורה על רקע מגדר ולאום.

טענות המשיבים

11.      המשיבים 4-2, עיזבון המטופלת, וכן ילדיה, שבו והדגישו בטיעוניהם את מצוקתם של המטופלים הסיעודיים, שאין בידם האמצעים לשלם את הסכומים הנוספים הנדרשים לפי טענות העותרת. במיוחד עומדים המשיבים על החשש לפיו יחויבו מטופלים סיעודיים רבים באופן רטרואקטיבי בתשלום עבור שעות נוספות לעובדים הסיעודיים אשר מועסקים אצלם. המשיבים מצביעים על כך שהשתת התשלום עבור שעות נוספות על אוכלוסיית הקשישים והמטופלים הסיעודיים תיצור הפליה על בסיס כלכלי, שכן רק האמידים מביניהם יוכלו להיזקק לשירותיהם של המטפלים.

           המשיבים מסכימים, אומנם, כי ייתכן וישנה בעייתיות בכך שאין מוטלת חובה על המעסיקים לשלם לעובדים הסיעודיים עבור עבודה בשעות נוספות, אך לעמדתם יש להסדיר את העניין בחקיקה, אשר תבהיר סופית את המצב המשפטי תוך התחשבות בכלל הגורמים המעורבים בדבר.